סדנה לנשים שהחיים שלהן נראים טוב מבחוץ — עבודה, משפחה, אחריות, תפקוד מלא — אבל בפנים הן כבר עייפות, מרצות, מוצפות, או קצת הלכו לאיבוד בתוך החיים שבנו לעצמן.
לא צריך לחכות להתמוטטות. לא צריך לחכות למחלה. לא צריך לחכות שהחיים יכריחו אותך לעצור.
בקלפי הטארוט יש קלף אחד שכמעט אף אחת לא רוצה לראות — קלף המגדל. הוא מסמל רגע שבו מבנה שכבר לא באמת מחזיק אותנו מתחיל להתפרק.
לפני שנתיים וחצי המטאפורה הזאת הפכה למציאות החיים שלי: שלושה שבועות אחרי ה־7 באוקטובר, טיל פגע בבניין שבו גרתי בתל אביב. מאותו רגע התחלתי מסע של התמודדות עם פוסט־טראומה ונכות שקופה.
אבל בדיעבד הבנתי שהמגדל שלי התחיל להיסדק הרבה לפני הטיל. עבדתי בהייטק, למדתי, ניסיתי להקים עסק, עשיתי הכול ״נכון״ — ובפנים כבר הייתי מותשת.
לחצי על כל תחנה כדי לקרוא — כי ריפוי הוא לא קו ישר, אבל הוא אפשרי.
לפני
משרה מלאה בהייטק, זוגיות, חיי חברה פעילים, יוגה, ריקוד, לימודים, עסק בהתהוות — ותחושה תמידית שאני אף פעם לא עושה מספיק.
מגיל 23 חייתי לצד חרדה כללית בתפקוד גבוה. למדתי לנשום עמוק, לשכנע את עצמי ״שזה רק בראש״, ולהמשיך להחזיק הכול.
7.10.23
כמו לכולנו, זו הייתה תקופה מטלטלת. אבדנו חברים. הבית שהוא המדינה הרגיש בקריסה, והבית שהוא קהילת המסיבות שהייתי חלק ממנה — קרס.
לא ציפיתי שהבית הבא שיקרוס יהיה הבית הפיזי שלי.
וזה קרה דווקא אחרי הערב הראשון שהצלחתי סוף־סוף לסדר את הבית, לבשל, ולהרגיש קצת יותר טוב.
27.10.23
כמה דקות אחרי שהתעוררתי, טיל פגע בבניין הישן שגרתי בו בתל אביב — בדירה הצמודה אליי.
בגיל 32, כל מה שבניתי בתוכי התפרק. אחרי חיים שלמים באמונה שאין לרגישות ולקול שלי מקום, נאלצתי — באופן שהרגיש מהפכני לחלוטין — להתמסר לעצמי.
השנה שאחרי
קיפאון משתק, סיוטים, לילות בלי שינה, דריכות תמידית — ואבל על מי שהייתי ולראשונה לא הצלחתי להמשיך להיות.
שנה של הכחשה, בריחה וקריסות חוזרות. ובתוך כל זה, מצאתי את עצמי מתנצלת על הכאב שלי: מי אני שאגיד שקשה לי, כשיש אנשים שעברו דברים הרבה יותר קשים?
התובנה
אנחנו חיים במדינה שבה יש כמעט מדרג של סבל — כאילו רק מי שעברה את הנורא מכול קיבלה רשות להגיד שלא טוב לה.
אבל מערכת העצבים לא מבקשת לראות הוכחות לפני שהיא מאותתת לנו לעצור. ומאז אני מסתובבת עם משפט אחד שלא עוזב אותי:
את לא צריכה הצדקה כדי להודות שלא טוב לך.
היום
היום אני מאמנת רגשית הוליסטית, ומלווה נשים רגישות ומתפקדות דרך אימון רגשי, חיבור לגוף, כתיבה, יצירה וטארוט בגישה מעצימה.
מתוך המסע הזה נולדה הסדנה ״לצאת מכלוב הזהב״ — כדי שאף אחת לא תצטרך לחכות שהמגדל שלה יקרוס כדי להתחיל להקשיב לעצמה.
במשך שנים אספתי תעודות: לימודים, קורסים, הכשרות, הסמכות, התמחויות… כל תעודה הייתה עוד הוכחה שאני ״על זה״, עוד קומה במגדל, עוד סורג מוזהב בכלוב.
הארגז הלא מטאפורי הזה, שצבר אבק מתחת לשולחן במשך יותר מעשור, הוא לא מיצג של הישגים — הוא עדות לכמה רחוק אפשר לברוח מהאמת הפנימית בעזרת עשייה בלתי פוסקת. כל פעם טבלתי את האצבע במים אבל נמנעתי מלחיות את האמת שלי, עד שהמגדל שלי קרס.
״כמה תעודות צריך כדי להרגיש סוף־סוף מספיק?״
סדנה חווייתית לנשים המשלבת נשימה, עבודה עם הגוף, כתיבה ויצירה — מרחב בטוח, אינטימי ולא שיפוטי לעצור בו לרגע ולהקשיב פנימה.
איפה בחיים אני מחזיקה משהו שכבר לא נכון לי?
מה אני מפחדת שיקרה אם אשחרר?
ומהו הצעד הראשון שאני יכולה לבחור עבור עצמי?
הסדנה בנויה במבנה מודולרי, ומשתנה באורך ובעומק לפי הצורך — ממפגש חד־פעמי של שעה ועד תהליך קבוצתי מתמשך של מספר מפגשים שבועיים. ניתנת בעברית (עם אפשרות הנגשה לאנגלית ורוסית), פרונטלית או בזום.
פתיחה, תרגיל נשימה או גוף, תרגיל כתיבה מרכזי, שיתוף ואינטגרציה.
מתאים ל: פעילות רווחה, יום נשים, יום עיון, חשיפה ראשוניתנשימה וסריקת גוף, תנועה, כתיבה, עבודה אישית או בזוגות, יצירה, קלף מסר ואינטגרציה.
החוויה המלאה — מרחב לתהליך שלם מתחילתו ועד סופוליווי קבוצתי לאורך זמן: מכתב לכלוב הזהב, חיבור לעצמי העתידית, העמקה והטמעה בין המפגשים.
מתאים ל: מעגלי נשים קבועים, תהליכי צוות, קהילותלארגונים, חברות, רשויות מקומיות, קהילות ומעגלי נשים · המבנה, האורך והתכנים נתפרים לצרכים שלכם
נשים שמרגישות שהן חייבות להחזיק הכול ממשיכות בדרך כלל לתפקד — אבל במחיר של שחיקה שקטה שמצטברת מתחת לפני השטח.
כשנותנים להן מרחב לעצור, לנשום ולהקשיב לעצמן, הן לא רק מרגישות טוב יותר.
מאמנת רגשית הוליסטית. אני מלווה נשים רגישות ומתפקדות שמרגישות שהחיים שלהן נראים טוב מבחוץ, אבל בפנים הן כבר עייפות, מרצות או מוצפות.
אני משלבת כלים מעולמות האימון, הגוף, הכתיבה, הדמיון והקלפים — לצד ניסיון אישי עמוק בהתמודדות עם פוסט־טראומה וצמיחה מתוך קושי. אני לא מציעה פתרונות קסם, אלא מרחב שמאפשר לפגוש את עצמך בעדינות ולהתחיל לזוז מתוך בהירות — לא מתוך פחד.
אני מאמינה שרגישות היא לא חולשה. היא היכולת להרגיש את הסדקים לפני שהמבנה קורס.
״והשליחות שלי היא לעזור לעוד נשים להקשיב לסדקים האלה בזמן.״כל צעד קטן, בקצב שלך.